בסוד הדודאים

העת לאהוב

מאת: רבקה ערנטרוי

 א)הדודאים – ילד השעשועים

פניו החמודות ועיניו הבוהקות ומעוררות החיבה של "הינקותא" משתקפות להן מבעד לעריסה ברוך ובתום.

המתיקות הזו שובה כ"כ את לבב בני המשפחה הסובבים אותו והרוכנים עוטים אליו באהדה שכזו ומשתעשעים להנאתם הרבה מתוך עונג שכזה עם כל רחש של צליל מפתיע שהפעוט הוגה ועם כל מבע של חיוך החולף על בבת פניו הצוהלת.

וגם פני האב חמורות הסבר והקשוחות בשל טרדות עומס העסקים, מתרככות לפתע ונעשות רגישות יותר.

ופתאום מבודח ובמין עלץ שכזה לקול שאון המולת בני הבית הנוכחים הוא  פורש את זרועותיו החסונות בהזמנה מפתה לעבר הזאטוט המזנק לקראת האב המתמוגג מאושר והוא מניפו מעלה משל היה ספינה שטה באוויר.

ההתלהבות הרגשנית העזה של האב הנינוח טרם פגה והוא מערים על הבן בתחבולותיו, מניח אותו למרגלות העריסה ונמלט מפניו נעלם.

הבן היקיר פותח בזחילת מרדף אחריו ותר אחריו סקרן בכל קרנות הבית ואינו אומר נואש.  המרוץ טרם תם כשלפתע מבצבצת דמותו של האב מאחת הפינות, וכשילד השעשועים מגלה אותו, שוב חומק האב מסתתר והילד  השואג בגיל ובעלץ בעקבותיו…

וכשהאבדה נמצאה הדרמה מגיעה לשיאה. האב נושק בלהט לבבי על לחיי הילד הנצמדות אליו בעוצמה כשתשועות סוערות של מחיאות כפיים מתלוות אל המחווה המעוררת הזו.

ושוב נישא התינוק עלי זרועות סוגרות, מחבקות שאינן מרפות ואינן מניחות לו להחלץ מתוכן אלי הדרור אליו הוא משתוקק עתה.

מאותם צמחי הדודאים הגדלים בשדות בהם שוטט ראובן, שזר ללאה אימו זר פרחים ריחני ומתוכם משתקפת הדמות הזעירה של הילד התמים מעורר החיבה אחיו ועל פניו הזכות נסוכים להם השלווה והרוגע.

 

ב)הדודאים – חנוך לנער עפ"י דרכו:

הדודאים האלה שמשמעותם המילולית היא אהבה ושמבנם כצורת הילד משקפים גם את הכרובים הניצבים מעל מזבח הזהב בבית המקדש, סוככים בכנפיהם על הכפורת.

כשעם ישראל התרצה לפני הקב"ה, היו הכרובים מעורים האחד בתוך השני במבע של מחווה האהבה.

את הדודאים המבסמים בריח ניחוחם המענג ושהיו מצויים לפניו בשדה, הביא ראובן הביתה בימי קציר חיטים ולא טרח לתור ולבקש אחר החיטה היוקרתית יותר, מאכל האדם בר המוחין והמישכל.

גם בניו אחריו לא הואילו להתיישב בנחלה בארץ הקודש, אך העדיפו את עשב המרעה בעבר הירדן עבור המקנה שרכשו, בחינת הדודאים שליקט אביהם ראובן בשדות הבר ולא, חלילה, בשדות של גזל.

ראובן  ביקש להמחיש בכך את העקרון הנלמד מהמילים במשלי: "חנוך לנער עפ"י דרכו" אז מדוע סוברים חז"ל כי היה מוטב לו היה מעדיף את החיטה על הדודאים?

ומדוע, אפוא, התרעם משה על בני שבט ראובן אחריו וזרז אותם בקריאת "החלצו"?

ומדוע רואים חז"ל את באחיזתם בעבר הירדן של שבט ראובן מחמוש מילות הפסוק במשלי: "נחלה מבוהלת בראשיתה ואחריתה לא תבורך"(משלי כ', כ"א) ואכן, שבט ראובן נלקח ראשונה לגולה.

מטבע הולדתו היה ראובן פזיז ונחפז ובשל מחדל זה, אכן, החליף את יצועי אביו והניח את מיטת יעקוב אחרי פטירת רחל באוהל לאה בהחלטה ספונטנית הרת אסון.

ואולם החיפזון הזה, הקנה לו את היכולת הרוחנית להשתפל מטה ביותר אך בדרך הוא עשוי להיפגע מנפילה המדרדרת במדרונות תלולים אל אותו שפל בו אורבים לו כוחות מפתיעים ללוכדו בשבי.

מהו, אפוא, סוד ההגנה עבורו ושהוא, אכן, נעוץ בצמח החיטה אותו היה אמור ללקט?

 

ג)הדודאים – הכרובים, האופנים, השרפים וחיות הקודש:

הכרובים מביעים סיטואציה בה משתעשע ה' עם העם, בחינת הילד הרך שתפיסת חייו היא כה מצומצמת ואינה עשויה להשיג את סוד הכוונה העליונה הטמונה במשמעות המצווה.

ודווקא לכן, כשיהודי מקיים את המצווה מבלי לרדת למשמעותה, נודעת חיבתו לפני הקב"ה והוא משתעשע עימו בחינת האהבה הנמשכת אל העם מבעד לכנפי הכרובים שפניהם כאלו אשר של הילד הרך.

האמון הזה באב והאהבה העזה שזאטוט רוחש אליו הם מעין האמונה והאהבה של היהודי באלוקיו.

הכרובים והדודאים מהווים סמל לחיות הקודש, השרפים והאופנים – מלאכי הקודש (הבהמה העליונה) הנושאים את המרכבה העליונה והנישאים עליה בשל היותם טהורים וקלילים… בטלים.

את הטוהר הזה והתמימות הזו ואת שלוות העולם מבקשים הורים דגולים לטפח ולאמץ בטפם, כך שגם עם גיל ההתבגרות עת הילד "מזקין" ורוכש מרחבי משכל ומוחין דגדלות לא יגאה לבו , חלילה, בזחיחות ובהתנשאות מתרברבת.

ואת הרעיון הזה ביקש ראובן לחקוק בלבב העם בבחירתו בדודאים, בחינת דברי המלך שלמה במשלי "חנוך למער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" "דרך" הנער הצעיר הוא אופיו  ועם הגיל וביחוד בימי הזקנה האדם נעשה זועף, קשוח וכעוס ומר.

ולכן מייעצים חז"ל לאותו אדם החש דיכאון שיפנה לשהות בין חבורת ילדים צוהלת בחדווה והשראת הגיל הזו עשויה להפיג את התרעומת והזעף האוחזים בו.

 

ד)אהבת החיטה משמרת את אהבת הדודאים הרגשנית ומועדת לתמורות ושינויים:

אז מדוע העדיפו חז"ל את החיטה על הדודאים המשקפים תום ורוך ורוגע ואת ההתיישבות בארץ ישראל תחת עשב המרעה למקנה בעבר הירדן, סמל להתבטלות וקלילות נטולת כובד של גאווה ויהירות?

שבט ראובן חשש להתמודד תוך קיום המצוות המעשיות בעולם המציאות עם האתגרים של משיכות זרות ותאוות  מפתות המקננים בעולם המעשי ולכן בקשו את נאות המקנה השלווים בעבר הירדן הרחק משאון ההמולה של חיים בעולם מעשי בארץ ישראל בה החל עידן מימוש המצוות.

ולכן קרא לעברם משה "החלצו"! החלצו מנאות השלווה אלי עולם של מעשה המצוות.

ראובן לא לקט בשדות הגזל והדבר אכן נזקף לזכותו אך בעולם המעשה בו חבויים ניצוצות הקודש במעלימי החומר יש עלינו "לגזול" אותם ולשבות בם שבי.

אות הא' הנוספת לביטוי "דוד" שמשמעותה אהבה, נוטלת מעוצמת האהבה ומצמצמת אותה בחינת "כל המוסיף גורע" ואכן ההשתעשעות של ה' עם עמו וההשתפלות מטה מהווה השלכה למציאות בו מתנהל היהודי בעולם השורץ כוחות אורבים המנזים להרוס, לחבל ולבזוז ועימם על היהודי להתמודד.

לו רק היה מלקט ראובן חיטה, היה אז מגלה בה  את סוד הכוח הטמון בה והמשמר את אהבת הדודאים של היהודי לאלוקיו  מפני כל מי שנערם עליו. לעולם לא יתנצח ולא  יצלח כל כוח מנגד לפגע אז באהבת היהודי לאלוקיו ובאמונתו בה' האיתנה והיציבה.

אהבת הזאטוט לאביו היא רגשנית ויכולה לפוג, חלילה, בשל תמורות ושינויים, היות והרגש אינו יציב ומאוזן.

רוק אותה החכמה, במשל לנחלה בארץ ישראל הקדושה ובסמל לחיטה מאכל האדם , כשהיא נמהלת ומתמזגת עם אהבת הרגש בסמל של כרובים וחיות הקודש והשרפים הכלים ונשרפים האהבת ה', היא תשמר אותה שלא תחלוף ולא תיכלה לנצח.

היות והמוחין הוא קר. הוא מאופק ויציב וכובש את יצריו.

אהבת "החיטה" הזו טמונה בצפור נפשו של היהודי וכשהיא מתעוררת היא זועקת בקריאת שמע בחרוף נפש ומסירות נועזת, אך מי שמגלה אותה הם הדודאים.

הם מסייעים להריון ולידה… הם אינם יוצרים את האהבה הרבה הנסתרת בלב אך הם מסייעין לה להתגלות.

ההרמוניה הנפלאה הזו היא סוד האושר בחיים אליו אנו מייחלים.

(מעובד עפ"י תורת חסידות חב"ד לפרשת השבוע מטות)