מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן – קווים לדמותם של רות ודוד

הגיגים לשבועות מאת: רבקה ערנטרו

יש ונעימה מעוררת צמאון פנימי עז, געגועים עמוקים נוגים וכמיהה וכאב נשמתי קשה מנשוא.

ואולם, הפלא ופלא, איך זה קרה שאת הריגושים הנכאים האלה והמלווים בתחושות של עצב ותוגה וחיסרון כה כבד, הצליח דווקא, דוד שנולד בשבועות ונסתלק ביום שני של החג ושהיה מבודד ודחוי, ושנכפתה עליו עבודת הרועים במדבר הנורא בתרמילו ובמקל הרועים שלו, להשקיט ולהרוות השתוקקות עצומה זו בנעימות שנפרטו על מיתרי כינורו ובשירותיו ותשבחותיו?

מה היה סודו של הזמר של דוד שקלח וזרם לו בגמישות שכזו? מאין שאב נעים זמירות ישראל את הקסם הזה, שהיה עתיר ועשיר ורווי באותו עונג החודר פנימה למצולות הלב העורג והמרווה את הנשמה הכלה?

אז מפני מה, היה הכוח האדיר והנעלם הזה טמון וכמוס דווקא בסוד נשמתה של "רות" המואביה, שהרי, היא, אכן, כונתה כך, היות ויצא ממנה דוד ש"ריווה" (רות) להקב"ה בשירותיו ותשבחותיו?

רות נשאה בליבה מרגלית יקרה של נתינה וחסד והתמסרות ללא גבול, שהתגלגלה אל אבי אביה לוט מאברהם איש החסד ואבדה אצלו בדרך. אך הסבל והתלאות שטילטלו אותה בנוטשה את ההוד והדר של פאר בית מלכותה במואב והנדודים לארץ נכר משוטטת בבית לחם בבלויים בשדות זרים בינות לבריוני הקוצרים, לא שיתקו את הנפש האצילית והנועזת שלה להתמסר כולה לחמותה נעומי.

רות, אומנם, לא יכולה להשיב לה את שנותיה הצעירות והמפוארות והאבודות בבית מלכותה, כשאדונה אלימלך עדיין ישב על כס המלכות בבית לחם.

רות גם לא יכלה להחזיר לחיים את נשמותיהם האבודות של יקיריה של נעמי, ואולם צער האלמנות שקרע את נעומי והיותה אם שכולה משני בניה, השכיחו מרות את סבלה והיא התמקדה כולה בכאב חמותה.

רות לבשה לכבוד נעומי מלכות, כדי להעניק לחמותה מעל ומעבר ליכולותיה להציע לה במצבה הנוכחי העלוב והדל.

רות יצאה לשדה באישון לילה אל בועז להשיב את הנחלה לאחוזת אלימלך והבן שתלד ייחלה, ימשיך את שלשלת המלוכה. את האקט הנועז הזה היא ביצעה מתוך תנועת ענווה וצניעות מופתיים.

ואלוקים בחר ברות להיות אם המנחם של העם בשל מידת הצניעות והענווה והחסד שאפיינו אותה וטרם קדמו לה ביחוד, בשל התקומה המלכותית והאצילית שרכשה מאברהם אבינו והם בלטו מתוך הנחמה הזו לעם.

גם דוד היה מרגלית אבודה של ענווה וצניעות וחסד ומלכות ויד ההשגחה העליונה סובבה שאיש לא יכיר בך. אפילו שמואל הנביא שבא למשוח את המלך אחרי שאול, שער לעצמו שה' בחר למלוכה באליאב, בנו בכורו התמיר והנאה והחסון של קיש.

האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, קרא ה' לשמואל והבהיר לו שדוד למרות היותו אדמוני ולא חסון ורם, הוא הנבחר, ואח"כ בשל צניעותו וענוותנותו לא גאה ליבו ביוקרת המלכות שניתנה לו, אך הוא שב בפשטות כזו לרעות את צאנו.

דוד ספג את עלבונו בדומיה ואף כשהיו מאשימים אותו בדבר גניבה וכשדוד ידע מי עולל את העוול, הוא מעולם לא הצביע והלשין על הפוחזים אך נשא את האשמה בלאט.

כשאביו קיש שלחו לשאת מזון לשלשת אחיו שנקראו ע"י שאול לשדה המערכה עם פלישתים, כשגולית איים להאבק עם איש ישראל, האשים אותו אחיו אליאב שהוא נטש את הצאן לבוא לחזות במערכה.

וכשהוא בקש להתמודד מול גולית וכשהוא התנצח עליו והפלישתים נמלטו, עדיין לא היה בדוד כל רבב של גאווה. מגמת הקודש שלו היתה אך להשיב את כבודו של העם ואת תפארת ה'.

דוד הגן על החלש מפני האלים ועם הצאן התנהל ביד כה רגישה וחומלת.

ראשית הוציא למרעה את הגדיים התנוקות שבצאן ששיניהם הקטנות לא יכלו עדיין לנגוס בשרשי העשב העבות והניח להם ללעוס את ראשי העשב הרכים. אח"כ הוציא את התיישים הזקנים שבצאן לללחך את גוף העשב הנוקשה יותר ולבסוף יצאו בחורי הצאן החסונים והם כרסמו את השרשים העבותים.

רות ודוד שחוו את השפל, לא בעטו ולא מרדו ולא עוותו בשלו. התנאים האפלוליים האלה, דווקא, ריככו אותם והחדירו בהם מידות של ענווה וצניעות ורגישות.

ואלה הן הסגולות שלהן נזקק מנהיג בישראל, כדי שיחוש את נאנקת אנשיו ושיוכל להקריב עצמו אליהם ולהתמסר אליהם נאמנה ומכאן מנשאת הדרך אל השיא אל הצריח שבמגדל המבוצר.

זוהי גם דרכו של שיר מאלף שהוא כולל הכול וכובש. הוא מתרומם מתווי השפל הנמוכים ביותר ואליו מתחברות ודבקות אז הדמויות העלובות יותר שניצבות בתחתית, משם מתנשא השיר אל גבהים תמירים ברומו של עולם והוא נתפס ומוחש ע"י אלה שעומדים בצמרת וכך הוא מאחד ומגבש הכל לשלימות של פאר.

ככול שהחושך והאפלה כבדים יותר והשפל עמוק יותר ונמוך יותר, כן יגדל האור שלאחריהם, כן תהיה אח"כ תנועת התקומה וההתנשאות, מרוממת יותר…

דווקא הסבל והצער והכאב הגלותיים המה מצניעים ומטמינים בתוכם את מרגלית האור והגאולה, כדי שבעודם חסויים ועד שיהיו מוכנים לעת התגלותם, לא תפגע בם עין רעה של זרים וכל שכן של עצמם ביוהרה.

ודווקא ההסתר הזה ודווקא ההעלם הזה של התרמיל והמקל בהיותם רועי צאן משוטטים במדבר או בשדות הקוצרים מתוך צניעות וענווה, דווקא אלה הם ראשית ניצני התנופה והם הייסורים שדרכם נקנית התורה.

רות נתנסתה בהם ונעשתה מגדל ענק ומבוצר בכך והיא מהווה לעם מופת בעודו עומד לפני מתן התורה במעמד הר סיני. ובכך זכה דוד (צאצאה של רות) אף הוא להעשות למבצר חסון ולמגדל אדיר להרוות את צמאונו של הקב"ה בשירי הפאר שלו המביאים להתמזגות של שלום ואהבה ותפארת בעם.

תרמיל ומקל מכאן ומגדל מכאן.