מאמר דעה מאת: רבקה ערנטרוי
אבירי הפרשנות למיניהם, שהתיימרו לפענח את תעלומת המשואה שלא אמורה להיות נשואה בטקס הרשמי, החטיאו כ”כ.
הצעד הרופס הזה לאסור את צביונה של התנועה המזהירה הזו בהגדרות רדודות, צרות אופקים וכה מצומצמות, לעולם לא יפגע במוניטין של חב”ד ולעולם לא יצנן את יחסי ההערכה העמוקים שבני העם רוחשים אליה וגם לא ימעיט מיוקרתם של דוכני התפילין.
ד’ באייר הוא היום בו נלקחה ממני אימי הורתי בהיותה מאושפזת בצריפין באותו ערב שבת של שנת תשל”ד והנר המהבהב היום לעילוי נשמתה שח לי את גדולתה ותפארתה של משואת חב”ד.
בשנות ה30 בתנאי רעב מחפיר תחת המשטר הקומינסטי האכזר, בהיות אבי ז”ל לוחם נחרף ונועז לייסד ישיבות מחתרתיות בהנהלת האדמור של חבד דאז. הוא הציע לאימי נשואין אך התנה עימה כי סוכני הק.ג.ב בעקבותיו והוא עשוי להילקח למאסר.
העובדה הזו לא הרתיעה אותה כלל והיא השיבה לו בנחישות כי אף היא נתונה לאותו מעקב אכזר. והשניים נישאו בשעה טובה.
התלאות ומסכת היסורים והגבורה שטלטלו את חייהם בארץ העויינת של מאחורי למסך הברזל בתאי המעצר של אבי ובחרדת המוות של אימי שייחלה וציפתה שוב להיפגש ולהתייחד עימו..
והאבדה הכבדה של בנם הפעוט והיקר, ילד השעשועים ומחמד ליבם ז”ל, עת נמלטו על נפשם מהתופת הנאצית ימח שמה, לא העיבו על האש החסידית שהבהבה בם.
ואת האהבה הזו הם נשאו בליבותם והביאו עימם יחדיו עם אחותי ואחי הרכים שנולדו על אם הדרך שבין המעברות של גרמניה וצרפת בדרך בואכה ליסודה של כפר חב”ד.
הורי לא חמדו חיי חומר והבית שגדלתי בו ושאבתי בו את עלץ נעורי הבריק והיה מטופח וריחות משכרים של מעדני אימא מהמטבח השיבו את הרוח.
וגם גינת נוי של פרחים ססגוניים פארה את קידמת הבית ועצי פרי ביסמו את החצר בפירות עסיסיים. הורי ז”ל השכילו להתנצח על העמל והיגע הכרוך בהשקעה הזו בברכותיו המעודדות של הרבי.
ובתוככי האווירה החמימה הזו התחנכנו לשמור על צניעות בת ישראל במסורת היהודית, על מורשת אבותינו הקדושים מבלי לפרוץ ביסודותיה ולהקל באיסורי עקרונותיה.
הנימה האימהית האוהבת, היא שטיפחה ורוממה ועודדה ודרבנה ודיברה על הלב ושידלה אותו לשלוט ביצר מתוך גאווה יהודית ואת המורשת הזו אנו מעבירים לדורותינו הבאים.
עמנו הוא עם רחמן וביישן וגומל חסדים. עם סגולה היחיד המיוחד והשונה והמובדל משאר אומות העולם! על הדגל שלנו מתנשאים עקרונות של אמונה ובטחון בה’ ואהבת ישראל עמוקה וחדורה ואינינו מייחלים להידמות לשאר אומות העולם.
מעדני השבת הערבים והכשרים למהדרין ברקע הנעימות והנגינונים השובים בערגה ובכיסופים שמתנשאים להם בעיצומן של התוועדויות מרוממות ודברי התעוררות של משפיעים דגולים ונערצים הנופלים על הלבב וחודרים ומחלחלים פנימה, המה בין המניעים המעצבים את המוטיבים היסודיים האלה בנפש הילד.
דברי תורת החסידות העמוקים בחינת המעיין המתגבר, מרחיבים את אופקי החשיבה והמודעות וצוללים לעומקים מופלגים.
הם מביאים עימם תחושה של התקשרות עצמית עם נקודת המיצוי של הנפש.
ההשראה הזו מהווה למעשה רגעים של חוויה בהתנסות עצמית במערכה הנטושה שבין הלבטים האפורים של מחדלי הנפש ובין משאביה העצומים והנשמתיים, והקרב הזה, מוביל לתנועה של עצמאות וחירות נפשית והאדם אינו חש בודד… אבוד ומתוסכל.
ואל רגשות הדרור האלה מתווספת תרומת הענק של רשמי פרקי החזנות מעוררי הרטט בתפילות הימים הנוראים על חרדת הקודש הנחרתים העמק בלבב, ועליהם עוד ניסכת אהבת העולם שיונק הילד בתולדות כפר חב”ד עוד משחר ילדותו.
הכפר בו גדלתי נפרש לו אז על מרחבי הנופש של פרדסים מלבלבים ושדות מוריקים עטורי כלניות ונרקיסים כשאותם גבלו פסי הרכבת. וכשזו היתה שורקת וקרבה, בהיותינו בעיצומם של משחקים שובבים לפתע נזכרנו בשלט דמיוני מכריז : “עצור, גבול לפניך!
הרכיבה המפרגנת על כרכרה רתוקה לסוסים צוהלים, ותרנגולי הודו מקרקרים מתוכי הלולים עמוסי הביצים לקול פרות גועות, היוו את הרקע של הכפר ההומה בחיקו גדלתי.
בלילות עם חלוף עת החליבה יצאנו לאורם המנצנץ של הירח והכוכבים לקול נהמת התנים בשדות המרוחקים, כשאנו מקישים להנאתנו בקנקנים ריקים ומקימים שאון של מצלתיים ולאחר הקונדס הזה, מילאנו אותם בחלב טרי מהרפת של זוסיק הרפתן המפורסם של הכפר.
תמיד הגיעו לכאן מבקרים שונים שבאו להתחקות על ההווי החסידי, מבינם היו אלה אלמנות צה”ל ויתומי הקדושים שנפלו במערכות ישראל ופה הם זכו להפיג קמעה את התוגה האיומה ולחגוג את מסיבת הבר מצווה המשותפת שלהם בלווית הרמטכ”ל דאז ואלופי צה”ל.
קבוצות נוער שונות ובני הקיבוצים וסטודנטים חוו כאן את סוד השבת. וכיתות של ילדי בתי ספר יסודי מכל ערי הארץ הגיעו לתהות על מאפיית המצוות הממוקמת בכפר, ובבית הכנסת הסמוך למאפיה, התקהלו אח”כ ולמדו על ההואי של החג.
הם למדו שירים של החג, ראו סרטון המדגים את מהותו של חג הפסח וקיבלו שי עטוף בשקית של צא’ח (צעירי אגודת חב”ד) שהכיל בקבוקון של יין, מצה עגולה ותמונתו של הרבי מליובאויטש.
לעולם לא אשכח את הנערה רוויטל שהגיעה להתארח בביתנו מרמת גן ועם תום השבת היא נשבעה לי אמונים כי היא הולכת לערוך בחיה ובחיי ביתה מהפך. האומנם? תהיתי.
בחגיגות שמחת התורה בהקפות החג ובמוצאי החג ראית איך נשאבים אלפי בני העם לתוכי הריקודים הסוחפים באחווה ואהבה אוהדת כ”כ… וראה איזה פלא כשלפתע כל פערי החיץ נשמטים ונעלמים.
נערים מלקטים ענפי עץ כבדים ומערימים אותם לסבך גבוה לרגל ההדלקה של מדורות החג בל”ג בעומר והשמן המתדלק ומעצים את הלהבה לקול צהלת הילדים, והמחולות של הרוקדים המה חוויות חקוקות בלבב ולא ישכחו לעד.
ועל המשמר מתנצחת אגודת חסידי חב”ד ודמויות של רבנים ואישי ציבור שעל ראש מעיינם רובצת האחריות לחקיקת הליכי החלטות מחייבות לשמר את צביון ותפארת הקהילה.
ומי שאכן, מבקש לייצג את התנועה הזו בלוגו שלה, אמור לכבד ולהוקיר את תכתיביה בהוקרה.
ועם כל הכבוד לאישה החרדית ולעוצמה האדירה שהיא מגלמת, אין מקומה להיות מעורה בטקס מעורב וביחוד בארוע אשר בהמנון שבו ועל דגלו אינם חקוקים ומוצהרים אותות של דת ואמונה וסממנים של עם יחודי קדוש ומובדל בהנהגתו משאר אומות העולם.
המשואה הזו מתנוססת וקורנת בכל קרנות תבל מעלי מגדלי תאורה של בתי חב”ד הפורשים את כנפי האהבה העוטפת וחובקת כל יהודי באשר הוא בחום יהודי מלבב.
והאש המלבבת במשואה הזו אכן משתה ושאבה לתוכה רבבות מבני העם. בחלקם אנשים משכילים וצמאים לעומק ומרחבים… האחרים לצביונה של נפש מעוצבת. מחוברת ושמחה.
והמשואה הזו דולקת לעד.