הורים יקרים, הבה נתעשת ונתאושש

תובנות לקראת פסח שני – אין מקרה אבוד תמיד ניתן לתקן הכול

מאת: רבקה ערנטרוי

"עס איז ניטא קיין פארפאלן" מתוך הספר "היום יום" לאדמור מליובאויטש פתגם יום י"ד באייר

הקן המשפחתי החמים, הזוגיות הנלבבת והכבוד ההדדי שההורים רוחשים האחד אל השני, ההרתמות שלהם בתאום כה מוחלט לתיפקוד מערכת המשק הביתי וההשקעה האוהבת העקבית והמתמדת שלעולם אינה נלאית ואינה יודעת הפוגה בחינוך לערכי האמת עת בני הזוג משמשים דוגמא אישית ומודל למופת מרשים ביישום העקרונות בעצמם – הופכים את המקום לחממה נחשקת ולחומת מגן אותו נושאים הילדים עמוק בלבם בהוקרה ובהערצת האינסוף עת יוצאים הם מחוסנים להתמודד באתגרים של סיכוני הפיתויים הנערמים להם בנחשולי החיים ובנסיונת העקשיים המהווים מלכודת איומה לאותה דמות חלשלשה ושאינה מחושלת.

רק רגשות התקשרות פנימיים עם המעוז הזה ההומים ורוחשים בנפש הילד ותחושה של השתייכות אליו עת ההורים הנאמנים מרעיפים על הילד ריגושי סולחנות למחדליו ואינם מוקיעים ומבזים אותו בעת קלקלתו אך ממשיכים אליו תנועה עוטפת ואהבה סולחנית שאינה מותנית ואינה תלותית ומוגבלת אך היא חובקת ומגוננת…

זוהי חיבה אימהית נוסכת נוחם ורוגע ושלווה המכירה בילד כאינדיבידואל רצוי ונחשק ונאהב.

וכשהילד שוגה ונוטה עתים לשולי הערוץ המותווה לפניו תר אחר מנגנונים שיקנו לו התרוממות מה ויחס של התפעלות וחשיבות מאת הזולת והוא מתהלך לו בתסרוקת חריגה ובהתגנדרות מה וההורה אינו רואה בכך אותות למרד, כעס או נקמה אך הוא מבין לנפש הילד שטרם השיגה את רחבות המוחין ושטרם בגרה…

וזהו גם המניע השוגה של אותם בני נעורים השקועים בחכמה מתפלספת על המתרחש מחוצה להם וכאילו הם מתמקדים בתיקונו של החוץ בעוד הם מתנכרים ומתעלמים כליל מהתחייבות האישיות והחיוניות להם, הרי שאז רק היד המלטפת והזרוע המחבקת והאוזן הקשובה ברוך ובנועם שוב יכבשו את לב הילד וישיבוהו במהרה לתלם.

הליכות אלה של הורים המתמקדים באושרו של הילד ומשקיעים את התרומה המסועפת הזאת והמרץ המרבי והאנרגיה החיובית והבונה למענו של הילד היקר ואינם משתמשים בו כנכס המפאר את מורשת ההשקעה שלהם ואינם תובעים שיהיה מודל חיקוי להם אך הם חושקים שיצמח ויתפתח בהתאם ליכולתיו ולכשריו הוא ולנוכח כיסופיו וחלומותיו הוא כאישיות שזכות הצמיחה שלה נתונה לה וקיימת והם חשים כן מתוך האמת הפנימית והאמונה התמה והטהורה שלהם, אזי מה טוב אוהלו השליו של הילד ומשכנו הרובץ על מי מנוחות.

העמידה המחושלת הזו של מחנכיו יובילוהו אל חרותו ואל התבססותו העצמאית  שאין עימה רפיסות של רוח ואינה נודדת אל שדות זרים ואל הרחובות הנטושים לתור אחרי האהבה האבודה. אין זו הנשמה האבודה המבודדות שנשסעה ונעקרה מהחיק המשפחתי המאיים…

ומה מצר הלב על הנשמות התועות שנולדו אל תוך מעון סגור על מנעול ובריח וסורגי בטיחות אך מבעד לפרץ ולסדקים האלה שהאהבה הנכספת לא ידעה לסגור – חודרים אל משכן זה התוגה והעצב ורוח נכאית ומדוכדכת כששאגות פרועות מייסרות ומוכיחות ותובעות של הורים מתוסכלים ניתזות אליו מכל עבר ופולחות את הדממה האילמת בלב המיותם והמבודד ומעצימות את החלל הריק הנפער פה…

והכאב העצור של הנטישה הוא כה איום ומחריד והוא מושך את הנער הנבוך לשוטט במשעולים ובסמטאות נידחים הרחק מצור מחצבתו משם הוא נחרץ והוא נודד ותר אחר עקבות של נוחם ועונג מדומים אך הוא נתקל במקורות סיכון מפתים והוא מועד וכושל ולבו חרד ומפוחד כ"כ.

והשסע שבלבו המיואש מעורר בו ערגה וחפץ עז להשכיח את הצער והוא נשאב אל לוע של מניעים מגרים יותר ומעוררים והוא נכנע להם חסר אונים ורפה רוח ובליבו מכרסמים ניצני חרטה וקנאה ברעיו לשעבר המהלכים בעלץ ובשמחת חיים בערוצים בטוחים הסלולים לפניהם ע"י מחנכיהם הדגולים והמתווים להם את גבולות האסור שאין לחצות ואת הנתיבות בהן אין להלך.

ומה נכאה גורלם המר והמצר של הדמויות העלובות עת יפלו שולל במכמורות של תאוותנות מוקצנת ועת ייתפסו כציד טרף בידי שוסיהם המוסמכים המרעיפים עליהם קיתונות של זעם וחימה בוערת… מוקיעה… משפילה ומבזה וכאילו השאון המחריד הזה ישיב את הילד לתיקונו –

אז אנה יימלטו אז הנערים האומללים האלה וכיצד יתפקדו ויישרדו בעולם מנוכר כשהטרואמה של פחד אימים רובצת עליהם וחונקת את ערוצי הנשימה שבהם בחשדנות יתר כי כל תנועה ולו הקלה ביותר הרת אסון עבורם והם נבעתים בחרדת פאניקה שאינה יודעת רסן ומשלט.

לו רק היו הורים אלה מתעשתים ומתאוששים בקו של תקווה ובאמונה של הפתגם התואם את פסח שני המשמש ובא בראשיתו של השבוע הבא בי"ד באייר והססמא שלו בהתאם לדבריו של הרבי מליובאויטש בספרו היום יום בפתגם של יום זה כי "עס איז ניט קיין פארפאלן" אין דבר אבוד ואין מציאות של "מאוחר" ופספוס, ממש כמו אותם אישים מבני ישראל שחשו עצמם מקופחים היות ופספסו את הזכות להקרבת קרבן הפסח בשל היותם בתחום מרוחק ולא הספיקו להגיע במועד הנכון או שמא בשל היותם טמאי מת מצווה כי התעסקו בקבורת נדב ואביהוא או בנשיאת ארון עצמות יוסף וההקרבה של קרבן  כשאדם שרוי בטומאה זו אסורה.

ואולם, האלוקים הטוב זיכה אותם בהזדמנות פז והקציע להם מועד שני מאוחר יותר ותואם להביא את הקרבן.

וכמו כן מקציע האלוקים הטוב והרחמן האבא של כולם ומלך העולם לכל נשמה את הזכות להזדמנות נוספת ותמיד ניתן לתקן את המעוות.

אז אנא הורים יקרים… בואו נא נתעשת ונתאושש ונקריבה את מנחת החינוך על מזבח של אש והקרבה עבור הדור הבא באהבה שאינה מותנית ואינה תלותית ואינה מוגבלת.

זוהי אהבת האין סוף והיסוד המתדלק את הקן היהודי  היא מידת הרחמים הנכמרים ואלו יעוררו את לב הנער אל אב הרחמים האוהב בשמים.

 

(עפ"י דברים הנלהבים ומלבבים של הפרופסור החרדי מר שמעון רסל)