"המרוצה" הדוהרת של עשיו לקראת יעקב

 לחבק, לנשק ולגעות בבכי…

על מה?

מאת: רבקה ערנטרוי

א)אנרגיה של שמחה: מעצב לאושר:

איזו תחושה מדהימה היא זו והיא מציפה כ"כ וממוגגת ומעצימה את חיותה של הנפש העולה מהלב והזורמת במחזוריות המערכת והיא משחררת ומביאה לתנועת קלילות, והאדם טועם לפתע זיקים של שחרור ועצמאות ורווח… כשהעצב המריר והנוגה עימו הסכין (השלים) האדם עד כה נאנק, הופך לו פתאום לנסיבות של עלץ.

ההיה זה הפער האדיר והמרחק העצום המנתק והמפריד אותו מאהוב נפשו שנקלע לסבך, שהסב לו את השקיעה האיומה הזו ואת הגעגועים העמוקים? והוא הצר כ"כ ולא האמין שביום מהימים ישובו להיפגש.  

מה מרגשת ומסעירה היא הפגישה הנלבבת, המתרחשת פתע ברגשות הומים וסוערים "במרוצה" הדוהרת של עשיו לקראת יעקב… בחיבוק שלו המתרפק על יעקב ובנשיקה הנשאבת בעוצמתיות שכזו מהמעמקים… מנקודת עצם הנפש שלו שהוא מצמיד לו…

אך מה פשר הנפילה הזו של עשיו על הצוואר של יעקב ושניהם נושאים קולם בבכיה גועה וגועשת ומתפרצת אך מאושרת?

והכל תוהים, הכלום, אהבו האחד את השני כ"כ וייחלו ממעמקי הנפש להתחבר שוב באחוות ידידות נפש ובשבועת אמונים לאחר ההתרחשות עם ברכות יצחק ולאחר שיעקב התחנן על חייו לאלוקיו:

"הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (וישלח ל"ב, י"ב)

הפער האינסופי ביניהם והמרחק העצום שחצץ ביניהם הדריך אותם והסעיר אותם כ"כ.

היה זה עשיו ששורש נשמתו נמשך ממקורות שיא עצומים כ"כ והוא לא יכול היה להכיל את העוצמה הזו וזו הביאה לו את ההתדרדרות האיומה הזה למחוזות של רשע ועוול.

 

ב)יעקב משתחווה לכיוון עשיו שבע פעמים. מדוע?

יעקב השתחווה לעשיו וביקש להמשיך ללב האדם… לשבע רגשותיו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות) לעולם המעשי והתכליתי את אורות "התוהו" האדירים משרש נשמתו של עשיו.

כי כריעה של ברך "מבריכה" כמו "הברכת" עצים, משיכת ענף מהעץ ושתילתו באמה והיא המביאה להתפשטות המשגשת והממשיכה את צמיחת העץ לשפע עצים נוספים וכמו אותה בריכת מיים ומקווה שהמים נקווים בה… נמשכים לתוכה.

 

ג)משמעותם הפנימית של המרוצה, החיבוק הנשיקה והגעיה בבכי:

הדבר עורר את אורות נשמתו של עשיו והם נמשכו אל יעקב במרוצתו של עשיו לקראתו.

עשיו חיבק אותו…

כשהאחד רוחש אהבה עמוקה לזולתו, היא נובעת מנקודת העצם שלו והיא מועברת בנשיקה כאותו אור פנימי ועוצמתי של "תוהו" שרחש בנשמת עשיו והוא המשיך אותו ליעקב בנושקו לו.

 על המילה "וישקהו" בספר תורה מופיעות על כל אות במילה נקודה וזאת עפ"י המסורת. הדבר מגלם את עולם ה"נקודים" את עולם התוהו, בו אין הרמוניה של אורות ישובים בכלים, אך יש התנגשות עצומה ברת תוקף ביניהם וכל נקודה נאחזת לכשעצמה וסוחפת ומושכת לכיוון האופייני לה ללוא כל התמזגות ואת העוצמה הזו ביקש יעקב לנצל.

אלא שקדם לנשיקה… לאור הפנימי,  אותו ריגוש אדיר שאין הלב עשוי להכיל אותו בשל עוצמת השיא שלו, והוא מקיף את האדם ואופף אותו ואת האור הסובב הזה המשיך עשיו ליעקב בחיבוק שהוא הרעיף עליו והכשיר את הרקע לנשיקה.

ואת העוצמה הזו הנחיל יעקב לעם לאחר שהוא המשיך אותה לכלים והוא השכיל לעשות כן לעומת עשיו שלא יכול היה לעוצמה הזו והיא דרדרה אותו לשפל. .

ואז עולה געית הבכי המטלטל בעוד כלי המוחין והלב אינם עשויים עוד לאחוז בתחושות אושר השיא ולכבוש אותן שלא יגאו ויציפו וישטפו… היות והם עוצמתיים כ"כ וביחוד..

וכשהתוגה והעצב הנוראיים והמתמשכים והמייאשים הפכו לפתע לאור בשל מחיקת הפער האדיר בין רמתו האצילית והנשגבת של יעקב לעומת השפל של עשיו וטשטוש הפער בין שרש נשמתו בעולם ה"תוהו" של עשיו מול התחום של יעקב שלא חלש לשם..

אזי ריגושי התפעלות אלה דוחקים את המוח והוא נעשה כיווצין והאיש גועה בבכי ומשתחררת לה ליחה של "מותרי החיות" כדמעות… זוהי אותה חיות משנית שאינה מחיה ומנשימה את האדם במחזוריות הדם אך היא חיצונית יותר ומיותרת ומהווה מקור לצמיחת שער… להזעה ודמעות.

 

ד)אנרגיה לעבודת התשובה העוצמתית:

וגם יעקב געה בבכי כשאורות "התוהו" המקיפים האלו שלא יכלו להתלבש בכלי המחזיק בהם נמשכו אליו ועימם גם אלו שעלו ממעמקים והוא ברר וזיכך אותם, והדמעות האלה גם ניקזו את הזוהמה מתוכם והמתיקו את הגבורה המוקצנת שדבקה בם.

ורק אז היה יעקב מסוגל ליישב את ה"תוהו" הזה של עשיו בכלי סגולה שלו, בשבע הרגשות של נפש היהודי ובכך הוא העצים את האור בתוכינו ויישב אותו בנו בתור אנרגיה אדירה (תוהו) לחולל מהפך מסעיר של תנועת התשובה ממעמקים והיא נזקקת לעוצמות עצומות! 

(עפ"י תורת חיים לאדמו"ר האמצעי מליובאויטש, פרשת וישלח עמ' 372 "וירץ עשיו לקראתו")