הרודן העריץ או השופט הנאמן והנערץ

תובנות לפרשת שופטים

מאת: רבקה ערנטרוי

א)האם היושר עילה לעוצמתיות או שהיושר וההגינות הם השלכה של עוז ועוצמתיות?

מאין שואב השופט הנאמן והנערץ את החכמה העילאית והתבונה העמוקה המקנות לו את התושיה שלא להיות חרדתי (חרדה) וחוששני ומתלבט?

איהו דולה את העוז הנפשי ואת החוסן הפנימי ואת מידות הבטחון והאמון העצמי בהתנהלותו… את העוצמתיות הזאת ואת ההחלטיות הנחרצת והמוחלטת והמאוזנת כ"כ?

מהו המקור המנשים בו את המסוגלות לשקול ולאמוד כל פרט בנחשולי הסבך במשפט המתדיינים המתעמתים ביניהם חריפות ולהעמיד את הדין על כנו היציב והנאמן ללוא סילוף וזיוף בשל הכרת פנים מעוותת בדין או בשל נטילת שוחד  – "שהוא חד" ומסנוור עיני פקחים ופכחים?

ושמא הטוהר הזה ונקיון הכפיים המאפיינים את שופטנו הנאמן ומאוויוו להוציא לאור משפט צדק, המה העילה לעוצמתיות שלו… ליציבותו המאוזנת ולהתנהלותו הבטוחה כ"כ והוא מתיש ומרסן כל יד עיוולת ומחלץ ממנה את נושא העושק ומשיבה לבעליו בחנינה שכזו?

ואולי העוצמה והעוז הממלאים את רוחו המה מדריכים אותו ומסעירים את נשמתו להוציא לאור את משפט הצדק ולחונן את העשוקים בחמלה שכזו… בהבנה וברוך משווע?

העוצמה הזו קוראת לו לווסת את המתנהלים בריונית בשאננות נועזת שכזו והמבקשים להטריד באלימות קרבנות חפים ועל אף שסימני מצוקה מובהקים ניכרים במעלליהם , אין הם חדלים לפגע עד שידו של השופט הנאמן נודעת בשערי העיר וניכרת והיא בולמת וחוסמת את הפרץ.

 

ב)עץ האשרה לע"ז וגלות אשור או אושר ואשרי העם?

שופט שהוא רודן עריץ כשהוא מעוות את הדין הוא מתגלם כעלוקה שכל מגמתה היא למצות ולבוז ולשדוד ולחמוס ולינוק מתוך שאננות עיוולת את הטוב והאושר של חיי החפים.

עריצות רודנית זו מתבטאת בבחינת העבודה הזרה שמגלמים בץ ה"אשרה" והגלות בארץ "אשור", שכל הכוונה ומטרתם היא לינוק ולסחוט את הקודש המפכה חיים שוקקים בעם הקודש ולהתעצם על השלל הזה…

ואולם, שופט הצדק הנאמן והנערץ משיב לעם את העושק שמנסים הבריונים לסחוט ולינוק ממנו ו"אשרי" העם שככה לו…"ומאשר" שמנה לחמו"  האושר של העם… המזון הרוחני ה"שמן" והמשביע ממשיך לזרום אל לשד עצמותיהם ומסב להם את ה"אושר" המלבב הזה.

 

ג)עוצמה שהיא הצטמצמות והשתפלות להמון העם מתוכי ענווה, צניעות:

השופט הנאמן אינו מסתתר מאחורי לגלימה כהה מאיים בקורנס ואינו מתכסה בלבוד האיצטלה המזוייפת של דמות סמכותית האומרת להשיג את מטרת הכזב שלה והיא משרה יראה ורטט רודנית והכול נחרדים להמרות את ה"צו" מפני אימת נקמנות נוטרת מתנצחת ועויינת.

מה מפליאה ומתמיהה העובדה כי הדמות המרוממת ונישאת מעם כשהדרה וזיו גאונה מתגלמים שלא מבעד מעטה של גלימה מחפה אך נשקפים הזוך והטוהר והתום הנשפכים כמפניו התמימות והטהורות של הילד הקט ללוא כל התחכמות ועויינת ערמומיות שועלית בשיניים עקומות נוגסות באכזריות שכזו בשלל הטרף בכללי המשחק של מדיניות פוליטית כוזבת, מסולפת… מזוייפת.

לשופט הנאמן לב מבין יודע מרגיש את נאנקת הכאב של הנעשק ובעוצמת אצילותו הנשגבה, הוא יודע להצטמצם  מרום הדר כבודו … מאותו "דוכן" מתנשא של שופטים ולהשתפל מתוך צניעות וענווה ורוך ותום של הילד הקט אל הדמות הפגיעה ולהעניק לה חנינה ונוחם.

וכשהוא פועל מתוך רוח נחרצת הדובקת בערכי היושר והאמת ופוסק דין אמת לחייב את האשמים ולזכות את החפים, משחררים אותו מכל דין וקטרוג ועלילות שטנה מהולמות העליונים.

 

ד) קשוט את עצמך – שופט נאמן ונערץ מעמיד שופטים בשערי יצריו:

במרחבי המוחין שלו ובגדלותם ובעומק בינתו החריפה אין השופט הנאמן מתיר לעצמו להתנהל בהרחבה שאננית אך הוא מקציע לעצמו חוקים… כללים וסייגים שלא לפרוץ את המחסומים ולא לעקוף קווים אדומים, שהרי ככול שהאדם נאור יותר הוא משכיל להתרחק מכל אותם מקורות גרוי ברי סכון והרי אסון.

השופט הנאמן יודע בשל גדלות המוחין לכבוש את רוחו ולמשול במאוויוו הנחיתיים והוא יודע כי יש להעמיד שופטים בשערי העיר כדי שיהיו נודעים וניכרים, בחינת "נודע בשערים בעלה"כדי שיראתם תפול על המון העם ושל יסובב שאנן בשערי העיר "כלית דין ולית דיין".

השער הוא הרגש הוא כוחות השכל הוא כל פתח דרכו מחלחלים אל מערכת האדם גרויים שעלולים להוות איום ממשי להוויתו.

השופט הנאמן מעורה במתרחש בעם והוא מופקד להתייצב בשערי העיר ולהגן על העם ולדאוג לשלומו בנאמנה ובמין אכפתיות שכזו.

השופט הנאמן מפקיד שופטים בעריו הוא… במערכת חייו האישיים, בגבורה ובתוקף, שהרי כל מהותו של שופט נשאבת מתוך כוח הבינה שלו והיא שרש גבורתו המצווים להישמר… להסתייג… לקבוע כללים וחוקי הזהרה פן יקרבו הלום…

להעמיד שומרים יומם ולילה על שערי העיינים מפני המראות הזרות ועל שערי האזניים מפני תווי הנגן הסוחפים לשערי הטומאה… על שערי החוטם ונחיריו מפני הריח העוצמתי, האופף והסובב ואינו פג אף כשהריחו ממנו שלא כמו הטעם שלעיסתו מפיגה את הטעם…

הגבורה העלאית יודעת להצביע בדיוק על אותם נתיבות… משעולים צרים… שבילים בהם יש להלך והם המובילים אל שערי המלך… סטיה חדה מהם ונטיה אף הקלה ביותר עשויה לסחוף ולהוריד מהמסילה.

השער שעליו יש להציב שופטים נאמנים שלא יעצמו עינם ביום ובלילה מפני אימת אויב אורב הוא שער המחשבות וההרהורים.

המה עשויים להיות לפתח חטאת רובץ ודרכם, חלילה, יפלסו להם נתיבות נוטעי "האשרה" ולגיונות "אשור"..

המחשבות הזרות האלה וההרהורי הפיתויים האלה המה בחינת הריח האופף שאינו נאחז בכליו אך נודף וסובב ועוצמתו אינה פגה …

המחשבה אחוזה בנשמה ואינה נפרדת ממנה, כמו אותו מעשה שנתבצע וניתק מהנשמה וכמו אותה מילה שנאמרה ולנשמה אין עוד קשר ושליטה עליה.

המחשבה אינה פוסקת כל עוד לא שבקה (פסקה… עייפה ונלאתה כ"כ)הנשמה חיים.כל עוד החיים שוקקים מפכה המחשבה את המרץהמניע ומעורר.

ה) להאיר את השערים ב"אושר" ושובע נפשי של "אשר" שמנה לחמו:

את המחשבה שאינה מרפה ואינה נלאית ואינה מתייגעת ניתן להאמיר ותחת כוחות המשטמה הגלותיים של ארץ אשור והאשרה העושקת את כל המרץ והחיים השוקקים המקודשים המתיימרים לחלחל לשערי המחשבה והרהורינו האישיים נעמיד שופטים ושומרים ומבעדיהם יבוא מלך הכבוד סלה. סוד האושר שלנו.

ואשרי העם שככה לו.