חמישה עשר באב

מאת:  רבקה ערנטרוי

ציור: שטרנה שרה קלר

אהבה ושלום למקצב המחולות

מדוע מאפיינת תנועת המחול את הסממן המובהק ביותר לטוב ולאושר הבולטים מאוד ביום זה?

שעה ויחסי האדם עם סביבתו, עם רעיו והוריו… בני ביתו וביחוד, עם רעיתו – שסועים וקרועים, הוא חש אז, חלילה, יסורים פנימיים עזים מטלטלים כ"כ של שקיעה נפשית איומה ודעיכה משוועת.

וכדי להניס ולהדוף את המרירות המאכזבת הזו שבנתק וכדי לגבור על התחושה המתסכלת הזו והמכרסמת בלבב, כמה מאמצים נשמתיים מתישים ומיגעים וללוא לאות מושקעים כדי להשכין שוב את השלום המיוחל…

המחול מגלם רעיון של "מחילה" שהרי הוא מעוצב מתנועה של אחור לאחור בסמל של פער ומרחק (ניתוק) המגיעים אח"כ לקרבת שיא של התדבקות באופי של "פנים בפנים".

למעגל שחוגים במחול הזה אין תחילה ואין סוף והוא מביע תחושה של עונג אינסופי מחיה… ממוגג.

וביחוד, חש האדם נינוחות והתבסמות ברוויה של האושר המשכר הזה, עם הפרוד לאחר תלאות וצער העימותים בהתכשתויות ובחיכוכים שלא הרפו.

השלום הזה אינו מושכן היות וחוליה מסויימת במערכת היא הדומיננטית והיא הודפת את כל מי שלכאורה, מנגד לכוחנות שלה והיא אז מכניעה ומרסנת בעריצות תוקפנית שטלתנית.

השלום הזה הוא "מושלם" היות והוא מושכן על תשתית יציבה בה כל גוף במערכת מוקיר את תכונות הפז של הזולת והוא נוטה קמעה הצידה כדי לפנות לשני מרווח ושדה פעולה חופשיים לבטא את קסם היחודיות שבמסוגלויות שלו ואת יופי תכונות הנפש האציליות המאפיינות אותו.

ובמעגל הקסמים הזה מנווטים האופי הנשי המתעורר ברגשות "רצוא" של כיסופי געגועים עצומים וכמיהה מכלה להתחבר עם אותו ניצוץ ממנו היא נמשכת ונפרדה עת ה' משה אותה ממנו, מהאיש שלה… מהאש שלו  והפרידה עצם מעצמיו ומשם פרחה אש האהבה…

ולתוך המחול הזה הוא מנשים את פעימת ה"שוב" בתנועה סולחנית, של בגרות נפשית, מבינה לב אישה ומשיבת נפש מתוך קור רוח ורוגע וריסון עצמי של הגבר הכובש פנימה את מאוויוו הוא שלא לפגע בה ולנצל…

השלום הזה הוא מחול פאר המותאם באופן כה מקצועני למקצב תווי הנגן שהנפש פורטת על מיתריה.

התאום הנפלא הזה וההרמוניה העולמית בין כל הניגודים הם שמקנים את היופי המדהים הזה והתפארת לחממה שלהם.

חמישה עשר באב הוא יום שהלבנה נגלית במלואה. היא מלאה תמיד אך היום הזה מגלם את שלימותה היות והיא זו המחזרת אחר החמה במחול מוגדר ובמקצב  של אחור לאחור ועד לשיא של פנים בפנים.

הלבנה הזו היא סוד שלמותה האצילית של נפש האישה ודווקא ביום זה שלא כדרך העולם השגורה, יצאה היא… האישה לחזר אחר בעלה (החמה) במחולות בכרמים.

במחול הזו לקחו חלק "היפהפיות" בהצהירן כי אין האישה אלא ליופי…כלומר, על האישה להיות חיננית ונאה כדי למשוך את ליבו כדי שיחשוק בה ויאות להקים עימה משכן.

"המיוחסות" הן אלה שהתחנכו במורשת של מסורת משפחתית של דורי דורות כיצד לגדל ילד על מורשת יהודית טהורה שישאף בנימי לבו ויחשוק ומתוך תחושת דרור לצעוד באורח מישור.

"העשירות" ייצגו עצמן בתור פוטנציאל המרחיב את דעתו של האדם בדירה נאה… כלים נאים וכשהדעת אינה צרה ומצומצמת וכשהאדם אינו נשלט בקטנות המוחין – הוא שליו ורגוע והשלום שורר אז במשכנם..

וה"כאורות" (כעורות) מגלמות עולם שאינו מייחס לעצמו גדולה אישית או יוקרה למשפחה תומכת  אך מתוכי הנפש פנימה בוקעת זעקה… אנו מעריכות את יתרון האור והזוהר מתוך חושך השקיעה שלנו כי אנו חסרות כל…

אנו מוכנות להקשיב לשמוע ולציית ולהעריך, אז אנא, עטרונו בזהובים – השפיעו עלינו עושר רוחני…

העמדה הזו של הערכת האמת ומוכנות לקשב מתוך החופש הפנימי (ולא חלילה, התנהלות מתוך שאננות בשל היות האדם רוכש כל טוב) היא שכובשת את השער ולכן מופיעה עמדתן בראשית המשנה: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה"

הן לא אומרות אל תתן עיניך ביופי, היות ויופי מתבטא בשלל הזריחה הקורנת בפנים או בהרמוניה שבתווי הפנים המעוצבות, ואולם, "נוי" היא תנועה כללית המיוחסת לתאור מצב אידיאלי של הדמות הנאה מכל הבחינות.

ו"המשפחה" אליה הן מתכוונות היא כנסת ישראל… זו המשפחה הטהורה העברית ממנה הן נמשכות… בנות ארבע האימהות שרה, רבקה, רחל ולאה המעצבות את עתיד בנות העם ביחודיות המאפיינת כל אחת מהן.

מהו הסוד של ריקוד זה בחמישה עשר באב שהגיע לשיא תפארתו? כיצד ידעו הן להשיג את ההשתלבות הנדירה הזו למרות כל הניגודים הקוטביים החוצצים ומפרידים בינותן?

ההיה זה שילוב שבו כל חרוז תרם והעניק והשפיע מהיחודיות שלו למערכת המושלמת או שמא היה זה הסוד הסמוי… הכתר האצילי של נקודת צפור הנפש היהודית שהיא בוקעת והיא חולשת מעבר לכל גבולות ומדידה של פערי עושר ויופי ויחוס חוצצים?

יום החמישה עשר באב נמשך לאחר הניתוק והחיץ המרוחק של "האחור באחור" של תשעה באב… יום המספד, החורבן והאבל והדכדוך… אך ככל שהשקיעה צוללת עמוק יותר, היא מביאה עימה את המעוף לשיא… ליום שלא היו ימים טובים כמותם ושאז אפילו הלבנה מתגלמת בכל הדרה.

יום של מחול אהבה של תנועות המנתבות לדבקות ואחווה, הוא יום של מחילה ויום שבו יבנה העם את משכנותיו על שלום של מי מנוחות ואהבה.