להתרפק ברגעי געגועים

הגיגים לפרשת ויצא "עקודים, נקודים וברודים" מאת: רבקה ערנטרוי

מקורות: אור התפילה חב'ד חלק א, ספר עץ חיים לר' חיים ויטאל שער דרושים נקודות פרק ו'

 

א) שיר ערש וגעגועים

מתוכי הדממה ומבינות לשלווה השוררות בחדר הקט והעמום בשעת דמדומים של בין השמשות, עולה נימה מתנגנת, שקטה ועדינה של אם יהודיה נרגשת רוכנת על העריסה..

היא מנענעת מנדנדת ברוך ובקצב מותאם לתווים המתנגנים להם בחמימות שכזו ובטעם מענג ושובה כ"כ את התינוק המעורסל והיא חורתת חווית ילדות עזה רבת רשמים בעמקי הלב הנפעם.

 זכרונות הילדות שלו יתלוו אליו בטלטולי הגלות הזאת המתמשכת והוא עוד יתרפק עליהם בערגה שכזו ובגעגועים מנבכי הנפש.

קרן שמש יחידה ואחרונה חומקת לה אלי העריסה ומבקשת ללטף את פני הרוך והחן המלאכיות וכאילו היא לוחשת לאם:

"הדי שיר הערש הזה שלך נספגים בתוכי הקירות של מעונך הצנוע והם עוד יפעפעו אל הלב של הרך ואותיות הקודש עליהם כיוונת בשירך עוד יבקעו מתוכי כתלי הבית בזריחה מבהיקה והנקודות וטעמי נגינת הקריאה יתניעו את דרכם המתנשאת ומתרוממת של האותיות בכיוון חזור… אל על"   

האם משתאה כאילו בת קול שחה לה את הרז הזה… גם האם שלה, סבתו של התינוק שלה שרה לה את שיר הערש הזה כשהיא בקשה להרדים אותה וגם הסבתא של הסבתא שרה כה והנציחה את פזמון  ה"אויפן פריפעטשיק ברענט א פייערל" לאורכן של הדורות במילים רכות ומבטיחות אהבה ונועם ורוך וחן וחוסן להתמודד:

"חדר קטן צר וחמים

ועל הכירה אש

שם הרבי את תלמידיו

מורה אלף בית"

 

ב)"טנתא" – להתנדנד ולהתנגן בטעמי הנגינה ולהניע בנקודות תגים    את האותיות:

ואולם, אל השיר הזה מתלווה המסורת הרווחת והמבהירה את הרעיון המתגלם בפרשת "ויצא" כשהופיע המלאך בחלומו של יעקב אבינו בעת שנת הלילה והוא הבהיר לו כי מאחר ולבן הונה אותו עשרת מונים, המלאך ישיב אל רשותו של יעקב את צאן "העקודים", "נקודים" ו"ברודים" שנחמסו ממנו.

שלשת סוגי הצאן מהווים משל המגלם את שלשת העולמות העליונים הרוחניים "המרחפים" מעלינו ואת ההשלכה רבת המשמעות שיש להם עלינו עת אנו הוגים את אותיות הקודש כפי שסבינו וסבות סבותינו הנציחו לנו במורשת.

 "טעמי הנגינה" המתנדנדים ומתנגנים הם המקנים לנו את הרז "שבטעם" העשיר המסתתר בחובם של אותיות התורה. המילה "אות" בנויה מהלשון "אתא" שמשמעותה לבוא… להביא רעיון להתבטאותו.

התנועות "מתניעות" את האותיות… המה "הנקודות" הנרמזות בצאן לבן ה"נקודים".

 הנקודות מנשימות ומהוות את הרוח המפיחה נשמת חיים באותיות שינועו ויתקדמו במסלול המוביל אותם מעלה, ממש כמו שהנשמה מפכה חיים שוקקים בגוף.

ואולם, אנה נעלמו הנקודות וטעמי הנגינה מאותיות ספר התורה המקודש שכתב אותו סופר ירא שמים באופנו הכשר?

ורק תגים, (הכתרים) נצבים זקופים ממעל לאותיות הכתובות בספר התורה כהארה המזערת שנשלחת אליהם מהמרחק ובאופן מקיף.

האותיות המקודשות הן הכלים שאחזו באור הקודש בעליונים והנקודות וטעמי הנגינה היוו את האורות… את הנשמה שהחיתה את הכלים האלה, אז מדוע הם נעלמו ואנה הם פנו?

אהבתו של ה' לעמו היקר דאגה לכך שגם לכאן לעולם של אפלה וגלות ימשיכו בניו את הקודש וידחו את החשכה ויהפכו את קדרות החומר העבה והגס הזה של הגלות למשכן ה' מאיר, מבהיק וקורן וזורה את אורו הזורח לכל תפוצות העולם.

ואולם מאין נשאב את האור העצום הזה לתדלק את הקודש?

מאותיות הקודש שה' המשיך לנו מהמרומים! מהנקודות ומטעמי הנגינה שנשמטו להם מטה.

 

ג)עולם התוהו ושבירת הכלים:

בעת בריאת עולם ה"תוהו" שבעולם ה"נקודים" היו הכלים שם מועטים והאורות היו עזים כ"כ, נוקשים ועקשים ורבים מנשוא, הרגשות המו ולא יכלו להתמזג ביניהם והם נאבקו ביניהם וביקשו למשוך כל אחד רק לכיוון הפרטי שלו והתרחשה תופעת "שבירת הכלים".

 מידת הגבורה בעולם "הנקודים" היתה קשוחה כ"כ, כעסנית ורוגזת ורוטנת נגד האמת והצדק ומידת החסד לעומתה גם לא יכלה להתמזג בגלל העיקשות הנחרצת להעניק שפע ולוותר למי שקלקל והציק והפריע ופגע ובשל הגישה המוחלטת הזו, נוצר "תוהו" ובלגן ואז התרחשה תופעת "שבירת הכלים".

 הכלים נשברו, והאורות נסתלקו למרומים ושברי הכלים נשמטו מטה לעולמנו והניצוצות שנותרו דבוקים בם נשתלשלו לעולמנו.

הם מהווים את מקור החיים לאותם כוחות משטמה עויינים בקפידה קנאית קצונית  אך הח מהווים אף את האנרגיה הבריאה והחיונית שלנו. האלוקים הטוב הציע לנו את הבחירה החופשית כיצד לנהוג בתפקוד של ניצוצות אלה.

 

ד)האנגיה העזה והתוססת שלנו, מדוע?

הניצוצות האלה המה מקור האנרגיה העצומה שהאלוקים הנחיל לנו בתופעת "שבירת הכלים" שהוא יזם קודם לבריאת העולם הזה וזאת כדי להעניק לנו תנופת כוח של אורות עזים עימם נצמח דווקא מתוכי האופל של הגלות הזאת במערכת התמודדות הנטושה והמפרכת והמתישה ואי"ה נשכיל לצלוח ולהתנצח על האופל הזה. הכיצד?

כשהנקודות, אכן, אינן כתובות, בספר התורה הקדוש ולא כן הטעמים, אז עת בעל הקורא הנאמן רואה אותם מול עיניו ורוחו והוא קורא מתוך ספר התורה כהלכה עפ"י טעמי הנגינה, הניקוד וההגיה הנכונים , הינו מנשים אז ומחיה ו"מתקן" את הכלים שנשברו… את האותיות… וממשיך את ניצוצות האור לתוכי כלי האותיות .

וגם עת הרב מלמד את הילדים הקטנטנים את צורת האותיות תחילה ואח"כ מקריא להם ומשנן איתם את שמות התנועות ואז פוצחת מקהלת מלאכי החמד את ניגון הקמץ א' א…

 זהו כוחו של שיר ערש בו חרתה האם החסודה עמוק בלבב את המעמד הנורא שבהר סיני עת ילדה חווה את קבלת התורה הפרטית שלו ושתלווה אותו לנצח במורשת היהדות! בתודעה שלה ובהתוודעותו לנשמה שלו ולכל האוצרות הנצחיים החדורים בה.

 ואין זה שהילד מכוון בשפתותיו את ההגה של תנועת האות, אך ההגה הזה עולה לו ומשתפך מתוכו, היות ואותיות הקודש נקבעו בנשמתו עוד בטרם לידתו.

ה) המשמעות העמוקה והסמלית של הנקודות:

1)הקמץ והפתח:

 הקמץ הוא "הכתר" הוא המסמל את מקור "החכמה" בראשיתה בטרם הצטמצמה ונעשתה מסתברת ונתפסת. הקמץ מורה על בחינה של מקור החכמה שהיא מבהיקה וטרם מושגת וסוגר עליה "הקמץ".

והחכמה הנעלמת הזו שוכנת בנשמותינו, בחינת האותיות המקודשות שה' הטביע בנו אך היא "קמוצה" ומכווצת ואולם, תנועת "הפתח" בוקעת מתוך הסגור ו"פותחת" את הרז הזה ומביאה אותו למבע של החכמה..

 משל לברק המבריק בחשכה… את הנקודה הזו יש עדיין להבהיר ולפרק להבין בכוח הבינה.

 

2)הציירה:

 "הציירה" מורה על רעיון של "צייר וציור" ואשר בכוח ה"בינה" שהוא מקום הציירה בעולמות הרוחניים, ניתן להמחיש, להבהיר ולהאיר את הרעיון ולהדגים אותו כאילו רואים אותו חי ומוחש מול העיניים והאדם חש יראה ומתעורר בשל חזון זה לתשובה.

הציירה, בעולם הבינה יש בו מן אש הגבורה שיודעת לנתח ולפרק ולהפריד בין האור והחושך בין האמת והשקר והתפיסה הזו מעוררת מודעות ותובנות להיזהר ובל יעבור..

ואם חלילה נכשלים, אזי עורכים תשובה לפייס ולרצות את האלוקים הטוב.

 שתי הנקודות של הציירה מסמלות את השמש והירח בעוד טרם התלוננה הלבנה ובטרם מיעוטה ואולם, ע"י עבודת התשובה שהיא השלכה של כוח הבינה, נמחל עוונה והיא זוכה לתיקונה ושתחזור לגודלה הראשוני.

שתי הנקודות של הציירה מסמלות גם את בחינת עולם "תוהו" הפרוד וחוסר ההתמזגות של רצונות המושכים לכיוונים מנוגדים,

 מידה של חסד ה"מעניקה" טוב על מנת שהאחד יוכל להתרברב ומתוך תחושת מתפשטת של (מידת החסד) שאינה מנוצלת כראוי אך היא מתבטאת באורח של פיזור מופרז של גאווה ותחושת איגו מתנשאת שהעולם כולו שייך רק לאחד..

ומידת הגבורה קוצפת ושונאת ומקפידה…

 

3)סגול וחיריק:

אך מדוע מסמל הסגול, את מידת החסד ולכן מייצג גם את עם "הסגולה"? אז כשיבוא לנקודת הציירה איך הוא יביא את שני הכוחות המקוטבים האלה להתמזגות הרמונית נפלאה?

זוהי נקודת "החיריק" הקטנה שמתייצבת בביטול מתחת לאות וה"חוקרת" את המציאות לתומה ומגיעה לטוהר המידות ולאמת הנקיה והיא "מסוגלת" להביא להתמזגות כי היא יודעת וויתורים של "גבורה" וכבישת המאווים האישיים ובמידת "החסד" היא שופעת ומעניקה טוב מתוך צניעות וענווה וכך היא מתנצחת ברע בשל היותה שוכנת במידת הנצח והיא הופכת את הציירה לסגול ולסגולה שיש בה אחדות ושלום.

4)חולם:

ומנקודה של חיריק מתחת לאות היא חולשת למעלה האות והופכת לתפארת של "חולם" אשר ניתן בראשו עטרת. והיא מאפיינת את מידת הרחמים הבנויה מתפארת של חסד וגבורה".

אכפת לה כי היא אוהבת במידת החסד אך היא לוחמת נגד אלה שמצרים ופוגעים במידת הגבורה שלה.

היא לוחמת" ברע ויודעת מהי תנועה של "מחול" ברתיעה אחורנית לאות של כבוד והיא שואבת אליה בשל הצניעות והענווה הזאת "חמלה" אהבה.

 והיא נעשית לסמל של עוצמה כ"אבן האחלמה" ומתנצחת במחלה ונעשית מקור ל"החלמה"

וכך מסתיים לו השיר:

"אז איר וועט קינדער דעם גלות שלעפן    "כשתסחבו ילדים את הגלות

אויסגעמוטעשעט זיין                             סחוטים ומותשים

וואלט איר פון די אותיות כוח שעפן           אזי מהאותיות תשאבו כוח

קוקט אין זיי אריין"                                התבוננו אז לתוכי האותיות"

 והלחן כה מרגיע ומעודד ומעניק עונג של חום מלטף של בית יהודי מואר בקדושה ובאהבה של ה"אידישע מאמע" וכוח להתמודד ולנצח.