הגיגים לפרשת נח מאת רבקה ערנטרוי
א)אל מרווח ומרחבי שלום בית:
אייהו רב החובל שיבוא ויכוון את החבלים אל מול פני הרוח, שתניע את ספינת הנישואין? על סיפונה עומדים ניצבים נרגשים בני הזוג האוהבים ועורגים אל עתיד קסום מבטיח וצופן בתוכו אושר לנצח ומרחבי אינסוף.
אך כשמלכודת קשה נערמת לספינה בדרך מטרפדת ומשבשת את הנתיב, כשהיא עולה על שרטון חוצץ, מעכב – נתקעת מבלי יכולת לנוע, כיצד יחלץ אותה אז ה”מלח” מהמכשול העז הזה וישיט אותה אלי חוף מבטחים?
וכשרוח טורבולנטית מתחככת לה במפרשי הספינה בסערת המערבולת הסוחפת סואנת והיא עומדת להתנפץ, הכלום, ישחרר אותה אז הספן, יורד הים מהסחף הזה ומנחשולי הזרימה ההרסנית הזו?
וכשכול אחד מהשניים מבקש לפלס לו נתיבות בים והוא עומד לחתוך במים בקצות סירתו החדים בשפת השצף קצף שלו…
וכשהם מכים במשוטים בעוצמה דוחפת את הגלים בהמולה, עשויה סירתם, חלילה, להתנגש במפגש התקוטטות של היתקלות מתעמתת. אז אייהו המציל שיחולל את הנס האדיר וימנע את עולם האושר שלהם מטביעה במצולות?
אז איך היה מתרחש הפלא לו רק היו מתקינים “צוהר” לספינת השלום שלהם כאותו “צוהר” בתיבת נח, וכשאור מזהיר של “צהריים” היה מחלחל לתוכה, אזי לא היו בני הזוג היקרים זקוקים עוד למפרשים להתמודד ברוח המשתוללת של מזגם הסוער ומצב רוחם הרוגש?
ואיך היה מתחולל להם הנס והם לא היו נאלצים עוד להעזר במשוטי הזרועות ההודפים, ולא היו חותכים שוסעים בשפה חדה נוקבת את הנפש הרכה והענוגה של יעלת החן ואת מי המנוחות והנועם של בן הזוג “הג’נטלמן” האדיב והאציל?
וכיצד, אכן, היה אז מעון ביתם “מתנשא” לו במערכת “הנישואין” לפתע מתוך מנוחה ונחת של תיבת “נח”, עד שכל מבול הקצף והזעף של חיות הטרף בתיבתם, שביקש לבלוע ולקרוע – היה בטל ונודם מאימת זריחת הצוהר?
ואומנם, לאחר שסערת הציקלון המשתוללת היתה שוככת והרגשות המתלהטים היו דועכים, היו עיניהם, אכן, צופיות נשואות מעלה אל הצוהר בתחינה.
אז איך היה האור הקורן הזה שהיה ניסך על משכנותם מעניק להם אז הרחבת הדעת וגדלות המוחין והסירה המוארכת וצרת צלעות הרוחב של דירת הקט המזערת שלהם היתה לפתע מתרווחת להם ומתרחבת כמבנה תיבת נח והיא לא היתה עוד נהפכת, צוללת או שוקעת בסחף המים או בשל כל משב קל של רוח?
לו רק היו מניחים למי המבול הזה לנקז אותם ולהשכין במודעותם זוך וצלילות כאותם מי מקווה טהרה מקדשת, אזי כיצד היתה ההתמודדות שלהם אז מעשירה כ”כ את הזוגיות שלהם ומחשלת אותה?
ב)הלזאת ייקרא אישה או “חווה”? לפצח את שסתום הסגור שלו:
כמו אותו ניצוץ של אש שניתק מהשלהבת והוא כלה וכה עורג לשוב לאלוקיו למקור חייו ולהיכלל בו, כן צמאה “האישה” והיא מתגעגעת אליו “באש” של כלות נפש לאחר תנועת “הנסירה”, כשה’ הפריד אותה מהאיש שלה להתחבר עימו והחיץ והמפרד הזה שקרע ביניהם המה דווקא מעצימים מאוד את קשר האהבה שבינותם.
האש הזו מעוררת בה תחושה של דביקות עזה בו… של רגישות וסערה ולמרות שדעתה נעשית עיקשת מאוד, קלה וצרה ומצומצמת מאוד וחסרת מאזן האש הזאת מהווה עזר כנגדו ובלעדיה לא טוב היות האדם לבדו.
ועל אף כל המחדלים הנובעים מהאש הזאת, הרי איך היא זו “הבונה” את “בנין” משכנותם באש “הבינה” שלה?
בעטיה של האש הזו המפעמת בליבה היא, אכן, אינה מסוגלת לתפוס מציאות בזוויות ראייתה השונות, ביחוד, כשהתמונה כוללת סתירות מנוגדות, הרי, בעוד שהוא עשוי להתבונן בדבר באופן האובייקטיבי של צדדי החיוב והשלילה, היא לעומתו נתפסת עיקשת לפאן האחד..
והיא כה נמרצת ועיקשת ואף תובעת בתוקף עז שחפצה יתגשם מיידית ועתים אף משנה כיוון באופן פתאומי וחד כ”כ אך הכיצד יתכן שדווקא האש הזו היא, למעשה מנשימה את החיים בביתם?
הרגישות הזאת נועדה עבורה על מנת שתוכל לחוות את החיים במלואם והיא המקנה לה את היכולת להתחבר נשמתית עם העולם סביבה… עם רגשות הכאב של התינוק המבכה… עם בדידותו של בן הנוער המתקשה ודואב.. עם מרירות האיש שלה המסתגר מאופק…
בתבונתה הרבה יודעת האישה לפצח את השסתום הנועל את לבבו של הגבר שלה ולחדור אל האי המבודד הזה ולהבדיל ולהפריד ולפרק באש הבינה המאפיינת אותה בשאלותיה המתוחכמות ובהערותיה הערמומיות ובשנינותה החדה את הפרטים השונים החסומים בנקודת העצם של “הסגור”שלו..
וכך היא מביאה אותו לידי מבע ובטוי חי ומרענן של “חוות” דעתו… של “חיוויו” המחיה את נשמתו הדוממת… ולכן כונתה האישה “חווה” ולא “חיה”.
במערכת שלה ע”י אש תולדתה, מתפרקת הנקודה הממקדת שלו לחלקיקי איבריו ושס”ה גידיו של העובר והיא זו המביאה להתבטאותה ולמבעה של הנקודה שלו המעלימה בתוכה חיי עולם.
ג)מי מביניהם מתבונן אל העולם ביצירתיות כמבעד למראה (בינה) ומבטו של מי הוא מציאותי כמבעד לזכוכית שקופה (חכמה)?
מאחר ונקודת הכוח של הגבר היא כוח החכמה (הממוקד ומעלים בתוכו תמונה חיה ומפורטת ומוחשת) הרי שהוא, הוא זה שאינו מתפתה בנקל והכובש את יצריו (כשהוא אכן נוהג כגבר מחושל) ודעתו מחוברת, מיושבת ומאוזנת יותר…
היות והוא נוצר כבריה לכשעצמה ללוא נתק וגעגועים של כלות נפש ולכן הוא עשוי להרגיעה כמים המשיבים נפש את סערת האש שלה ולהמתיק את מרירות כלות נפשה וגעגועיה במידת החסד שלו שהיא, למעשה תכונה המונעת ע”י כוח החכמה שהשיא שלה הוא כולו מבע של האצלת טוב לזולת וחנינה שלו.
מבטו אל העולם הוא, אפוא, מאוזן ויציב והוא מתבונן אל העולם מנקודת מבט של כוח “החכמה”, כמבעד לזכוכית שקופה, כשאין כל גוף חוצץ בעד מעברן של הקרניים החודרות לתוכה, הרי שהוא חוזה בתמונה צלולה ובהירה ומאומתת היות ועל מוחו הצלול אינם נערמים ריגושים סוערים כשלה.
ואולם, הוא נטול תכונה של דינמיות של אש חיה ויכולות יצירתיות להחיות את התמונה הדוממת הזו.
היא לעומתו חוזה בעולם סביבה בכוח אש בינתה המפרטת וממחישה ומחיה, כמבעד למראה כשמעטה גוש הכסף הדק הצמוד לה מאחורה אינו מניח לקרניים לעבור דרכה ישירות אך הוא מחזיר אותן לאחור ומשתקפת התמונה המתרחשת מאחורי למרחקים אדירים.
האישה יודעת בשנינותה ובאינטואיציה שלה לפענח תמונות מצב של תעלומות וסודות נסתרים מאחורי למעטה מעלים ומכסה ובייצרתיות שלה היא בונה ומעודדת ומחיה ומפארת ומעצבת ומביאה לחיוויו ולהתבטאותו בלב חמים של אמא… ורעיה נאמנה..
ואולם היצירתיות הדינאמית הזו זקוקה אף היא למגעו שלו שהוא מאוזן ומגן וכובש ויציב ואינו מניח לרוחות הסער שלה לפרוץ ולסטות מגדרות תקן המוסכמות ולפרוח ולהתנתק מהמציאות האוטנתית.
ד) משמעותה הפנימית והעצומה של הנוי שלה:
בשל היעד והנטל שנפלו בשליחותה וביחוד בשל רוחה המחושלת של עקרת (העיקר) בבית, שיודעת להצטמצם אל עולם של צחצוח הבית והמשק שלו… הריון… לידה והנקה וטיפוחו של תינוק שיגדל לאיש חסון ובריא בגוף ונפש… ובתבונתה היא המקנה לאיש שלה את מקומו האציל של הגבר שלה… האיש המשפיע.. ראש הבית…
בשל נכונותה להיות האם המחנכת מתוך אהבה וחום ומסירות אין קץ והקרבת עולם של רגש ומגע של התחברות והצטמצמות לאלה הזקוקים לה, העניק לה האלוקים הטוב את היופי שלה ועשאה ליעלת חן.
הנוי הזה מחבב אותה על בעלה והופכה ליעלת החן שלו אך עוצמת קרני הפאר של היופי וההדר המאפיינים אותה ומידת הצניעות שלה עשויות לחשמל…להכות בסנוורים ולהדוף כל נסיון של יד זוממת המבקשת לחבל בכרם הפורח שלהם… בחממה הביתית של פינת הנוחם שלהם… בספינת הנישואין של שלום הבית שלהם.
אור הצוהר הזה שחודר למשכנותם יביא להתמזגות הפאר של תכונותיהם המקוטבות כשכל אחד מהשניים משמש כח מצברים למלא את החלל והחוסר של בן זוגו.
כך שהאספקלריה שלה נעשית בהירה יותר וצלולה וריאלסטית יותר והמרירות שבמידת גבורת האש שלה המתבטאת בכלות נפש (אותיות כלה) – מתמתקת אז בסגולת מידת החסד המשולה למים משיבים נפש והמצמיחים כל מקור לתענוג ושדרכם להימשך מלמעלה בכיוון מטה להרגיעה ולהביאה למצב של מנוחה ונחת (אותיות חתן – נוחת) ולכך כוונת המילים “והוא ימשול בך” הוא יעצים אותה ביכולות של מבט צלול, רסן, איפוק ורוגע.
והמתיקות הזו שלו שנמהלו בה עוצמות של חריפות ומרירות של האש הגבורתית שלה – נעשית חזקה יותר וערבה יותר ממתיקות שאין נמהלים בה מרכיבים גבורתיים אלה.
ואילו היא בכוח הבינה שהיא ממשיכה למשכנם, מעצימה את השקפו שיהיה נבון יותר… מעמיק יותר וצופה אלי מרחקים ומעבר למחיצות ומסכים מעלימים במשל המראה ודמותו הקפואה והנודמת כשהוא “לבדו”, מתעוררת לתחיה והוא נעשה יצירתי אף הוא ודינמי.
וכך ניתן להבין את מילות הפסוק כשה’ פנה לאברהם וציווה עליו לשמוע לה כשבקשה לגרש את ישמעאל והאמה:
“כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה” היא מצטיינת ברגישות של האם להבין את נפש הילד ואת אשר מתאים לו ולכן העמיס ה’ עליה את שדה החינוך.
כשכול אחד מבני הזוג אינו מתיימר לחלוש על שדה רעהו ואינו משתק אותו בתוקפנות אלימה, אך השניים מניחים ומעודדים את הזרימה הקולחת של היחודיות המאפיינת כל אחד מביניהם מבלי לקטול אותה, יבנו מערכת של שלימות ופאר.
לולא הניגודים ההופכיים בינותם, היתה המערכת של השניים דלה ורופפת ונטולת עוצמות ושלימות, והיתה נעדרת חיות וכוחות יצירתיות לממש את יעדם בהמשכיות של תולדות רווי שמחה ואושר וסיפוק לקיומו של העולם.
אשרינו שזרקורי אור קורנים ממשכנותינו ועליהם מתנוססים דגלי אהבה ורעות.