מאת: רבקה ערנטרוי
איזה סיוט נוראי הוא לחוות מופרעות פנימית של מנוחת נפש מטורפדת מבלי יכולת להתמודד באותן סיטואציות מביכות כשהאחד, למשל, נקלע למבוך חברתי ונעשה נושא לחרפה ובזיון והכעסים שבו והטינה מנקרים בו ואינם מניחים לו להיפנות לעסקיו המעשיים ולהתמקד בחיי התכלית מתוך שלווה ורוגע.
מה איומה היא התחושה של חווית שקיעה, כשהאחד אינו מסוגל להחלץ ולהימשות מהבועה בה הוא טובע… אולי, מפני חרדת הנטישה בעטיה של פרידה קשה ממושא יקר ואהוב כ”כ, אשר האדם פיתח בו תלות קיצונית ביותר ועצמאותו ותנועת השחרור שלו נפגעו והוא מתנהל בכובד שכזה מתלבט ופוסח ואינו יודע לשאת את ראשו בתנועה אצילית מתוך הרפש הקובר הזה.
והמתח הנפשי הרב הגובר והדאגה המתמשכת והחשש פן יארע חלילה, אסון… המצוקה הנפשית הזאת והסיוטים הנוראים התמידיים המטלטלים בתסמיני חולי פיזיים שוניים הפוקדים את המערכת, מהווים סימני שאלה נוקבים ומובהקים: על מה ולמה?
לו רק היה משכיל האדם ומתבונן בתסביכים אלה, היה, אולי, נוכח כי טרדות אלה המציקות לו ומסבות לו את עוגמת הנפש, המה, למעשה, התוצרת אותה הפיק בעצמו וכך הסב לעצמו את המצוקה הזו…
הארועים הבלתי נעימים האלה המה, למעשה, התוצאות השליליות של חומרת מחדליו… בשל כל אותן פעולות מרושלות שביצע במסכת חייו, ומתוקף אחריותו היה עליו לאמוד אותן מראש ביתר כובד ראש וברצינות חמורה יחסית..
להסחף למערבולת הנקרית לפניו באופן נחפז ופזיז ברגשנות הרת אסון היא השלכה של מבט צר אופקים…
באותו רגע כשהוא נקלע למבוך הזה הוא מבקש לשחרר יצרים ולכבות את האש הבוערת בו ולהתהלך בדרך שהיא קצרה אך ארוכה כ”כ שאולי, לא תביאו לעולם לאותו השג אותו ביקש…
המסוגלות להתבונן מעבר לפרטי התקרית במוחין דגדלות בהשקף רחב אופקים היתה אולי, מבהירה לו אולי, את מידות הצדק וההגינות והיושר של אותה יריה שקלעה בו ועשתה אותו, כביכול, למטרה פגועה…
התבונה להטות אוזן קשבת ולהאזין אל מה שנאמר מעבר למתרס, ושמא אלה דברים הנוגדים לעמדתו הנוקשה והנחרצת, ואולי, במחשבה נוספת, הם יצטיירו אצלו כהגיונים יותר ומסתברים ולא כפי שדמיין ושיער בנפשו כי היתה כאן עורמה ותנועת מחטף לפגע בו.
לו רק ידע לחיות את חייו שלו ולא לפספס את העונג שבהוויתו שבשי (מתנת)חייו והיה רוכש את ספוק חייו כי אז לא היה נעשה דמות מותנית ותלותית בחסד הזולת וביחוד באותן דמויות עריצות ונחשלות רומסות…
לא היה אז משתוקק בכיסופי ערגה למגוחכים התרצות לפניהם בהקרבה אינסופית שאינה מוערכת ואינה מכירה בתכונות נפשו העילאיות ובעדינות נפשו האצילית, ובליבו השופע טוב וחסד… ואז, אולי, היה חדל מהמרוץ העלוב בעקבותם.
אותם תרחישים של נטישה לא נתגלגלו עליו כדי שחלילה, ימעד ויפול ויואמר נואש מטלטל ביסורי נפשו, כשהוא נעדר מנוחה ושלווה ורוגע…
אלו התרחשו כדי לבנות בו תובנות חיים של מודעות והכרה עמוקים להעריך את כל הנוי והעושר החובקים אותו והקוראים לו בחיבה להתמזג עם הפאר הזה.
זוהי אולי דרך ארוכה עבורה והמתפתלת לעיתים בסבך של משעולים נסתרים והגולשת במדרונות של שפל ונאנקה אך העמק הזה מיתמר לו בסופו של מסלול מפרך ומתיש אלי גבעה… אלי הר… אלי הצמרת.
מעובד עפ”י סדר תפילות מכל השנה
שער הקריאת שמע דף פ’ עמ’ ד’:
א)דעת מצומצמת אינה מסוכלת להכיל דעה מנוגדת:
“דדעתה מצומצם מאוד ולכן אין ביכולתה לקבל כמה הפכים יחד רק דבר אחד בלבד, דהיינו או כך או כך…. ולא יהיה בשכלה הטיה לכמה עניינים הפכיים דמפני קוצר הדעת…. מה שאין כן באיש גדול הדיעה, שיכול בשכלו להבין שכמה דברים יהיו כך וכמה יהיו באופן אחר הפכי ואינו סותר כלל… שזהו מבחינת גדלות השכל ולכן להיות באיש כמה רצונות הפכיים”
ערבית לשבת דף קס”ה עמ’ א’
ב)כעס – דרך קצרה וארוכה:
“שהרי האדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו לבחינת התלהבות ברשפי אש התשוקה כי משרש אחד הוא אך בחינת ההתלהבות אין בו דינין עדיין מפני שהארת המוחין יש בהן יותר, מה שאין כן בחינת הכעס שהמוחין מצטמצמים… בא לכלל כעס בא לכלל טעות… וכעס בחיק כסילים ינוח לפי שבכעס יש מיעוט הדעת כי אם היו הדעת והמוחין מאירים, לא היה בא לכלל כעס והמופת לזה מן התחינוק שדעתו קצרה יכעס בנקל יותר מהגדול שדעתו רחבה”
כוונת המקווה דף קנ”ז עמ’ ב’:
“…גם הצער והמרירות לתענוג להיות גם בצער מאחר שהוא היפוך התענוג, מוכרח שיהיה בו מן הארת התענוג כמו היפך הרצון שבא סיבתו מהרצון עצמו, כי מה שעכשיו רוצה דבר זה ואינו רוצה היפכו הוא שנמשך מהרצון כי מקודם היו שניהם כלולים בכוח הרצון … הוצאת הטוב הגנוז ברע מצד שרשו והוא עניין הגלגולים בנשמות שיצרפו בכלות או בעניות אף על פי שהמה מבולבלים לגמרי ואינם מתפללים כלל וזהו יותר טוב להם משהיו מתפללים בביטול המציאות לפי שהצירוף הוא מיתוק הרע וזה היה עיקר המכוון…