מאת: רבקה ערנטרוי
דווקא ההתנגשות בפרדוקס שבין שיקולים או ריגושים ניגודיים וסותרים היוצרים מבוכה של קונפליקט קשה בתוכינו.
ודווקא היריבות וחוסר ההסכמה או ההתאמה, כשעימות גורר עימו וויכוחי פולמוסים מתלהטים ומחלוקות סוערות.
דווקא אז מתוך הזעזוע הזה עולה וצץ לו השלום המושלם.
והוא אינו מבטא רק מצב של העדר סכסוך ואי לוחמה, אך יש בו מן האושר שברגשות האחווה ההדדית ומן העונג המבסם של יחסי ידידות עמוקים נקשרים באהבת לב ונפש נינוחה מתמוגגת.
גם רוחות השמים של הצפון והדרום מטבע בריאתם הם מעין יריבים מושבעים וחוסר ההתאמה וההתמזגות ביניהם מעצבת אותם לשני גופים מהופכים וסותרים ונעדרי הרמוניה… ואולם, את התכלית להביא להתמזגות השלום ביניהם ולהשלים בכך את מעשה בראשית הועיד ה’ לעמו.
הדרום מסמל צד של חסד ואהבה במימי הנהרות השופעים שם ומרווים את הצמא והיגע אך האלוקים הטוב מהל בחסד של הדרום את מידת הגבורה בשמש היוקדת ובמידת הגבורה החוסמת וסוגרת שם בעדה של הרוח הצפונית המצננת היות והמאזן הזה מבטח את קיומו של היקום.
ואילו את הצפון מאפיינת מידת הגבורה ברעיון של “צפון” והסתר והעלם ובמצב כזה כשהאור אינו מגיה ומבזיק, כוחות הזמם אינם נרתעים מעוצמה מצומצמת והם קרבים הלום לעוט על הכול ולבלוע.
אך פה מהל ה’ את מידת החסד בחינת “חסד שבגבורה” והיא מצננת בבחינה של הרוח הצפונית המרעננת ומצננת את קרני החמה והיא מתפשטת לה בקלילות באין עוצר ומונע בעדה.
הגבול בצפון חשוף ובלתי מוגן כאותה דפנת מרפסת נעדרת המניחה לרוח לצנן ולאורר ואולם, הפירצה הזו מניחה לאורחים בלתי צפויים כאותם מקקים… לפרוץ משם ולהביא הרס של “מצפון תיפתח הרעה” שהרי, העולם ל”אכסדרה” הוא דומה והוא מצטייר מעין מרפסת ששלש דפנותיה חסומות מלבד הכתל הצפוני.
ואת הכותל הצפוני הזה מצווה ה’ עלינו להשלים, בכך שאנו חוסמים ובולמים את הפירצה בתוכינו מתוכה קולחים הזעם והקצף וכל אותם חרחורי ריב ומדון במידת הגבורה שבצפון ואנו מוהלים בה את מידת החסד הקרירה והמצננת והמרגיעה ומשיבת הנפש והכעס שבנו שוכח ושוקט ולולא כך, היינו מתפרצים והורסים.
ואולם, כה תמוה, כי בעוד בדרום מפציעה השמש ואורה הבהיר זורח מבהיק, הרי היקום שם דומם מצביון של חיי עלץ שוקקים, ואולם עוד יותר מפתיעה העובדה כי החיים קולחים וזורמים דווקא בצפון הקודר והאפל יותר והנטול זיווה המאיר של השמש. הייתכן?
בעוד האחד בוהה באור המבזיק, הזריחה הזו מתנצחת עליו ומכריעה אותו והוא בטל לה כליל ונעשה דומם וקופא ואינו נע וזע ואינו חש את עמיתו העומד ניצב לידו במרחק של סנטימטר ואינו יודע להשפיע לו.. להמשיך לו חסד.
הרי שאור עמום יותר לעומת זאת אינו מסנוור ואינו מכלה אך הוא נתפס בחושי האדם והאיש הזה אינו טובע נעלם ומתבטל בתוכו של האור אך הוא ממשיך להתנהל בתוכי העולם שוקק חיים, משפיע חסד לזולת, בונה ומפריח את השממה וזוהי הכוונה העליונה שבמגמת חיינו על האדמה.
והוא שואב את הנפש השוקקת הזו ואת התנועה החיה הזו מתוך החשכה שבצפון, שם “צפונים” ונסתרים ומצטמצמים ומוצנעים סודות התבונה וללוא ההסתר הזה, היה האור המפציע – מכלה ומבער.
משם ממשיכים לאדם רוח מחושלת ובוגרת היודעת להביא שלום בנפש והרמוניה בריגושיו שלו כשאף מידה אינה מתקוממת בעריצות קשוחה ונוקשה לשרור בבלעדיות שכזו הקוטלת את היתר.
וכשהאחד מתעורר ברגשות טינה וכעס הוא אינו מניח לחימה הזו לסחוף את כולו ואת האינטלקט שלו למבוך של טינה ורוגז, אך הוא שולט ברוח החסד הצוננת על הגבורה הבוערת והקוצפת והוא עושה חושבין ושוקל ואומד ומודד כיצד לנקוט בצעדים של שלום ואולם בו בזמן להמשיך מסר ברור ומוחץ ומתרה לאותה דמות אשמה פוגעת.
את השלום הקטן שבתוכינו נפריח דווקא מתחושות המפח והכאב והאכזבה שהמשיכה לנו הפירצה בצפון שבתוככי נפשנו הפצועה.
אך לולא ההתנגשויות והפרדוקסים והקונפליקטים שבמערבולת בתוכינו לא היינו שוחרים ועורגים כ”כ לדרור ולא היינו מבצעים אז את “בדק הבית” ובוררין את הטוב מתוך הרוע … את החושך מתוך האור.
ובשלב בוגר יותר ומתקדם יותר נוכלה אף להפוך את האויב לאוהב וזאת מתוכי המקום הבריא שבתוכינו… מתוך השלום והשלווה והנועם והניחוחות שהשכלנו להשכין בתוכינו מתוכי השחור.
היא מגיחה במידת הגבורה הבונה דורות של המשכיות וקיום ונמהלה בה גם מידה של רוך וחסד להגיע אליו כי הוא ניחון במידה של חסד ואדיבות להציע ולהשפיע והוא מגיע אליה במידתה היא מידת הגבורה הנמהלת בו לאזן אותו ובמידת הגבורה הזו הוא כובש ומצניע את הזוהר שבו לבל יסנוור וירתיע אותה.
ולולא ההתמזגות הזו היה הפרדוקס הזה בולע את קינם אך בשל ההתמזגות הבריאה בינותם, נמשך להם השלום מתוך הפרץ הזה.
(עפ”י לקוטי תורה לאדמו”ר הזקן פרשת תזריע ועפ”י לקוטי הצ”צ לנושא רוח צפונית ועפ”י הדרנים על הש”ס לאדמור מליובאויטש)